לדלג לתוכן

עוזנייה שחורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןעוזנייה שחורה
עוזנייה שחורה בתעופה, ספרד
עוזנייה שחורה בתעופה, ספרד
מצב שימור
מצב שימור: קרוב לסיכוןנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: קרוב לסיכון
קרוב לסיכון (NT)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: דורסי יום
תת־סדרה: תרופודה
משפחה: נציים
תת־משפחה: נשרי העולם הישן
סוג: עוזנייה שחורה
מין: עוזנייה שחורה
שם מדעי
Aegypius monachus
‏לינאוס, 1766
תחום תפוצה

תפוצת העוזנייה השחורה

  מקננת
  יציבה
  חולפת
  חורפת
  הושבה לטבע
  נכחדה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עָזְנִיָּה שחורה (שם מדעי: Aegypius monachus) היא דורס היום הגדול ביותר בישראל. זהו מין יחיד בסוג הנקרא באותו שם. העוזנייה השחורה נפוצה לרוחב דרום אירופה ואסיה מספרד ועד יפן, אך נמצאת בסכנת הכחדה בחלק האירופי של תפוצתה. תוחלת החיים המרבית של המין היא 39 שנים.[2]

בישראל נכחדה כמקננת, אך התצפיות בה מתרבות עם השנים, וכיום היא חולפת וחורפת נדירה אך קבועה בגולן, בגליל, בנגב, ובערבה.[3]

טקסונומיה ואטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הסוג Aegypius מגיע ממילה יוונית (αἰγυπιός) לנשר או לעוף דומה; איליאנוס מתאר את aegypius כ"אמצע הדרך בין נשר (gyps) לעיט". חלק מהחוקרים חשבו כי זה תיאור טוב של פרס; אחרים לא. כיום aegypius הוא האפונים של המין, בלא תלות לייחוס האמיתי מיוונית עתיקה.[4] שם המין הספציפי monachus מגיע מהמילה הלטינית ל-Monk, נזיר, ומתייחס לראש הקירח ולעטרת נוצות הצוואר המזכירה ברדס נזירים.

השם העממי האנגלי 'black vulture' מתייחס לצבע הנוצות, ואילו 'Cinereous vulture' (Cinereous (אנ') מלטינית cineraceus, בצבע אפר; חיוור, אפור-לבנבן) היה ניסיון מכוון לשנות את שמו לשם חדש הנבדל מהאורובו השחור האמריקאי (גם כן 'black vulture' באנגלית).[5]

השם המקראי – "עוזנייה", כפי שמתרגם ראב"ע: "כי מן העוז בא שמה" (כוחה הרב במקורה העצום, באמצעותו יכולה למשוך עגל).

העוזנייה השחורה היא מין יחיד בסוגה וגם מונוטיפית, כלומר לא תוארו במין תת-מינים מובחנים.[6]

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוזנייה בוגרת (משמאל) וצעירה

העוזנייה השחורה היא עוף דורס ענק, הגדולה מבין דורסי היום (לאחר פיצול הקונדוראים). אורך גופה של העוזנייה השחורה נע בין 98 ל-120 סנטימטרים ומוטת כנפיה בין 250 ל-310 סנטימטרים. משקלה נע בין 6.3 ל-13.5 ק"ג לזכרים, ו-7.5 עד 14 ק"ג אצל הנקבות. משקל זה מציב אותה בין העופות המעופפים הכבדים ביותר.[7][8][9][10][11] בשונה מרוב הדורסים, גודלם הממוצע של זכרי העוזנייה חופף באופן נרחב לזה של הנקבות, אם כי לרוב הנקבות עשויות להיות מעט כבדות יותר.[7] על-אף שהשונות הגנטית מוגבלת במין, גודל הגוף הממוצע גדל אצל פרטים ממערב למזרח תחום התפוצה בהתבסס על מדידות סטנדרטיות, כאשר העוזניות מדרום-מערב אירופה (ספרד ודרום צרפת) קטנות בממוצע בכ-10% מאלו ממרכז אסיה (מנצ'וריה, מונגוליה וצפון סין).[8] בין המדידות הסטנדרטיות נמדדו רוחב כנף של כ-73–89 ס"מ, זנב באורך כ-33–41 ס"מ, ושרשכף באורך 12–14.6 ס"מ.[8] המקור המסיבי של העוזנייה הוא מהגדולים מבין הדורסים, דבר הבולט עוד יותר בשל גולגולת קטנה יחסית, ואורך החלק החשוף שלו כ-8–9 ס"מ.[12]

ניוציה של העוזנייה השחורה כהה באופן בולט, כאשר כל גופה בגווני חום כהה למעט ראש בהיר אצל פרטים בוגרים. הראש מכוסה בפלומת נוצות עדינה, דבר המבדיל אותה מעוזניית הנגב הקרובה אליה. עור הראש והצוואר בצבע אפור-כחלחל, עם גוון לבנבן בהיר יותר מעל העין. לבוגרים יש עיניים חומות, דונגית האף סגלגלה, המקור כחול-אפור, והרגליים בצבע אפור-כחלחל בהיר.[7][8] אברות התעופה שחורות. ממרחק, פרטים בתעופה יכולים להיראות שחורים לגמרי. לצעירים ניצוי כהה יותר, והם חסרים את כתמי הראש הבהירים של הבוגרים. הכנפיים הרחבות, בעלי שפת זרימה משוננת המקנה להן מראה "דמוי מסור", מוחזקות ישרות או מקושתות מעט במעוף. המעוף איטי ודואה, עם מעט חבטות כנף כבדות ועמוקות. הזוויגים דומים בניצויים.

השילוב של גודל עצום וצבע כהה הופך את העוזנייה השחורה לקלה יחסית לזיהוי, במיוחד למול דורסים קטנים יותר. המין בעל המראה הדומה ביותר, עוזניית הנגב, נבדלת בראשה החשוף והורדרד ובניצוי המנוגד. אצל האחרונה, המעטה הרגליים והבטן כמעט לבנבנים אצל בוגרים. כל מיני הנשר נבדלים בכך שהם בעלי ניצוי בהיר יותר, לעיתים קרובות מפוספס, עם אברות ראשוניות בולטות המעניקות לכנפיים רוחב פחות אחיד.[8]

קולות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבוגרים שקטים לרוב. עם זאת, במהלך עונת הרבייה, העוזנייה משמיעה גניחות, שריקות, נהנות, רעשים חדים חזקים ויללות נרגנות. היא גם משמיעה קרקורים, שריקות ונהמות בהתקבצויות סביב פגרים. כאשר היא מופרעת ממנוחה, העוזנייה משמיעה נהמות, "קוקוקוקו" עולה, "גיגיגי" מחודד ו"גלי-גלי-גלי" גבוה. במהלך ההזדווגות, הן הזכר והן הנקבה משמיעים קולות שריקה.[13]

הגוזלים בקן משמיעים "ביפ" גבוה וקרקור גרוני "ג'ה-ג'י-ג'י" כדי להביע אי נוחות. במהלך התגוננות, הגוזל משמיע קולות נשיפה.[13]

תפוצה ובית גידול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוזנייה השחורה היא מין אירו-אסיאתי. גבול תפוצתה המערבי מגיע לספרד ופורטוגל, עם אוכלוסייה שהושבה מחדש בדרום צרפת. היא מצויה באופן לא רציף ביוון, טורקיה ובמרכז המזרח התיכון. תפוצתה ממשיכה דרך אפגניסטן מזרחה לצפון הודו עד לגבולותיה המזרחיים במרכז אסיה, שם היא מצויה בצפון מנצ'וריה, מונגוליה וחצי האי הקוריאני. הטווח שלה מקוטע במיוחד בחלק האירופי שלו. לרוב היא יציבה, למעט חלקים מסוימים בתפוצתה בהם חורפים קשים גורמים לנדידה מוגבלת, בעיקר בגובה, ולנדידת צעירים בהגיעם לבגרות מינית. בגבולות המזרחיים של תפוצתה, עוזניות מהקצה הצפוני ביותר עשויות לנדוד מטה לדרום קוריאה ולסין. נדידה מוגבלת דווחה גם במזרח התיכון אך לא באופן נפוץ.[8][14][15]

דורס זה חובב אזורים הרריים וגבעיים, ומעדיף במיוחד בתי גידול פתוחים למחצה ויבשים, כמו כרי דשא בגובה רב בחלק גדול מהתפוצה. היא מקננת לרוב ליד קו העצים בהרים.[9] העוזניות חיות לרוב באזורים לא מופרעים ומרוחקים עם הפרעה אנושית מוגבלת. הן מחפשות פגרים על פני סוגים שונים של שטח, כולל ערבות, אדמות עשב אחרות, חורשות פתוחות, לאורך בתי גידול של גדות ואדיות או אזורים תלולים בבתי גידול הרריים. בתפוצתן האירופית הנוכחית ודרך הקווקז והמזרח התיכון, העוזניות השחורות נמצאות ברום של בין 100 ל-2,000 מטר מעל פני הים, בעוד שבתפוצתן באסיה, הם נמצאים בדרך כלל בגובה גבוה יותר.[8] תועדו שני סוגי בתי גידול מועדפים על המינים בסין ובטיבט: חלק מהעוזניות באזורים אלה חיות ביערות הרריים ובשטחים שיחיים מ-800 עד 3,800 מטר, בעוד שאחרות העדיפו כרי דשא אלפיניים צחיחים או צחיחים למחצה בגובה של 3,800 עד 4,500 מטר.[14][16][17] מין זה יכול לעוף בגובה רב מאוד; עוזנייה שחורה אחת נצפה בגובה של 6,970 מטר על הר האוורסט.[7] היא בעלת תת-יחידת המוגלובין אלפאD מיוחדת בעלת זיקה גבוהה לחמצן המאפשרת לה לקלוט חמצן ביעילות למרות הלחץ החלקי הנמוך בטרופוספירה העליונה.[18] פרטים צעירים ותת-בוגרים, במיוחד אלו מהחלקים הצפוניים של תחום התפוצה, עשויים לנוע מרחקים גדולים על פני בתי גידול פתוחים-יבשים לא מפותחים בתגובה לירידת שלג או טמפרטורות קיץ גבוהות.[7][19]

תפוצה בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר והאורניתולוג טריסטראם העיד על קינונים של העוזנייה השחורה במצוקי הארבל, בסמוך לכנרת. כיום היא איננה מקננת בישראל, והיא נכחדה כדוגרת בארץ. היא מזדמנת נדירה בחורף בדרום הגולן ובחבל המדברי, ומקייצת נדירה מאוד. נצפתה לרוב בסמוך לנשרים, והאתר המומלץ לצפות בה הוא גמלא.[20][21].

התנהגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוזנייה השחורה היא מין בודד לרוב, הנצפית לבדה או בזוגות בתדירות גבוהה הרבה יותר מרוב נשרי העולם הישן. עם זאת, קבוצות קטנות עשויות להתקבץ סביב פגרים גדולים או בתחנות האכלה. קבוצות אלו עשויות להכיל באופן נדיר עד 12–20 פרטים, אך ישנן כמה תצפיות ישנות יותר של עד 30 או 40.[7][8]

קינון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קן עוזנייה שחורה על מדף סלע, מונגוליה

באירופה, העוזנייה השחורה שבה לשטחי הקינון בינואר או בפברואר. בספרד ובאלג'יריה היא מתחילה לקנן בפברואר במרץ, בחצי האי קרים בתחילת מרץ, בצפון-מערב הודו בפברואר או באפריל, בצפון-מזרח הודו בינואר, ובטורקסטן בינואר.[7] הן מקננות במושבות רופפות, כאשר רק באורח נדיר קינים מוקמים באותו עץ או תצורת סלע, בניגוד למיני נשרים אחרים שלעיתים קרובות מקננים במושבות צפופות יותר. בספרד, קינים נמצאו במרחק של 300 מטר עד 2 ק"מ זה מזה.[14] שטחי הקינון של העוזנייה מצויים בהרים גבוהים וביערות גדולים, והיא בונה את קינה בעצים או מדי פעם על מדפי צוקים. עונת הקינון נמשכת מפברואר עד ספטמבר או אוקטובר. מצג החיזור הנפוץ ביותר מורכב מתנועות תעופה סינכרוניות בזוגות. עם זאת, משחקי תעופה בין זוגות לצעירים אינם יוצאי דופן, בהם העוזניות משלבות טפרים ומסתחררות מטה בשמים. העוזניות משתמשות במקלות ובזרדים כחומרי בנייה לקן, ושני בני-הזוג משתתפים בכל שלבי גידול הצעירים.[22] גודל הקן הענק מגיע לרוחב של 1.45–2 מטר, ולעומק של 1–3 מטר. הקן הולך וגדל כשזוג משתמש בו שוב ושוב במהלך השנים, ולעיתים קרובות הוא מעוטר בצואה ובעורות של בעלי חיים.[8] הקינים יכולים להיות מוקמים בגובה של 1.5–12 מטר בעצים גדולים כמו אלון, ערער, אגס בר,[23] עצי שקד או אורן. רוב עצי הקינון מצויים לאורך צוקים. במקרים בודדים תועדו עוזניות מקננות ישירות על צוקים. קן מצוקי אחד מילא לחלוטין מדף סלע ברוחב 3.63 מטר ועומק של 2.5 מטר.[7]

ביצת עוזנייה שחורה, אוסף מוזיאון טולוז

התטולה מכילה לרוב רק ביצה בודדת, אם כי שתי ביצים עשויות להיות מוטלות באורח חריג. לביצים יש צבע בסיס לבן או צהבהב חיוור, ולעיתים קרובות הן מכוסות סימונים אדמדמים, סגולים או חומים-אדומים, כשהן מנוקדות כמעט כמו ביצי בז. גודל הביצים נמדד בין 83.4 ל-104 מ"מ גובה ו-58 עד 75 מ"מ רוחב, עם ממוצע של 90 מ"מ על 69.7 מ"מ. תקופת הדגירה נעה בין 50 ל-62 ימים, בממוצע 50–56 ימים, והבקיעה מתרחשת באפריל או מאי באירופה.[7] הגוזלים מכוסים בפלומה בגווני אפרפר-לבן עד אפור-חום שהופכת בהירה יותר עם הגיל. נוצות התעופה הראשונות מתחילות לצמוח מאותם שקעים כמו הפלומה כשהגוזל בן כ-30 יום' ומכסות את הפלומה לחלוטין עד גיל 60 יום.[7] ההורים מאכילים את הצעירים על-ידי מזון מעוכל למחצה, ולפי הדיווחים קן פעיל מפתח ריח רע מאוד.[7] משקלם של גוזלים במונגוליה נמדד החל מ-2 ק"ג בלבד כשהם בני חודש בתחילת יוני, ועלה למעט יותר מהוריהם עד כמעט 16 ק"ג; זמן קצר לפני פריחתם מהקן בתחילת הסתיו.[24] הפריחה מהקן מתרחשת כאשר הגוזלים בני 104–120 ימים, אם כי הם ממשיכים להיות תלויים בהוריהם למשך כחודשיים נוספים. מעקב באמצעות משדרי רדיו-לווייניים מרמז כי גיל העצמאות של צעירים מהוריהם מגיע 5.7–7 חודשים לאחר הבקיעה, כלומר כחודשיים–שלושה לאחר עזיבת הקן.[19]

תזונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוזנייה שחורה אוחזת בראש עגל, ספרד

כמו כל הנשרים, העוזנייה השחורה אוכלת בעיקר נבלות. העוזנייה ניזונה מנבלות כמעט מכל סוג, מהיונקים הגדולים ביותר הזמינים לה ועד לדגים וזוחלים.[22] בטיבט, פגרים הנאכלים בדרך-כלל יכולים לכלול גם יאקים פראיים וגם יאקים מבויתים (Bos mutus ו-Bos grunniens), באראלים, צבאים טיבטים (Pseudois nayaur), קיאנגים (Equus kiang), ארנבות צמריות (אנ') (Lepus oiostolus), מרמיטות ההימלאיה (Marmota himalayana), כבשים מבויתות (Ovis aries), ואפילו בני אדם, בעיקר כאלו שעברו קבורת שמיים.[14] על-פי תצפיות ממונגוליה, מרמיטות מונגוליות (Marmota sibirica) היוו את המרכיב הגדול ביותר בתזונתן, אם כי מין זה נמצא כעת בסכנת הכחדה מכיוון שהוא מהווה מרכיב מועדף בתזונתם של אנשים מקומיים; ובנוסף טרף בר מגוון, החל משועל קורסאקי (Vulpes corsac) ועד כבש ארגאלי (Ovis ammon), עשויים להיות כלולים בתזונת העוזניות במונגוליה.[14][25] היסטורית, עוזניות שחורות בחצי האי האיברי ניזונו בעיקר מגופות של ארנבות אירופיות (Oryctolagus cuniculus), אך מכיוון שדלקת ריאות דימומית ויראלית (VHP) השמידה את אוכלוסיית הארנבים שבעבר הייתה משגשגת שם, העוזניות מסתמכות כעת על נבלות כבשים ביתיות, בתוספת חזירים מבויתים (Sus scrofa domesticus) ואיילים.[26] בטורקיה, התזונה המועדפת כללה כבשים ארגאלים (92 פגרים), חזיר בר (Sus scrofa) (53 פריטים), תרנגולות בית (Gallus gallus domesticus) (27 פריטים), זאבים מצויים (13 פריטים) ושועלים מצויים (Vulpes vulpes) (13 פריטים). באופן חריג, כמות גדולה של חומר צמחי נמצאה בצנפות מטורקיה, בעיקר אצטרובלים.[27]

מבין הנשרים בתפוצתה, העוזנייה השחורה מצוידת בצורה הטובה ביותר לקריעת עורות פגרים קשיחים הודות למקור החזק שלה. מקורה מסוגל אפילו לשבור עצמות, כמו צלעות, כדי להשיג גישה לבשר של בעלי חיים גדולים. היא דומיננטית על פני אוכלי נבלות אחרים בתפוצתה, אפילו על פני נשרים גדולים אחרים כמו מיני הנשר, פרסים או טורפי קרקע נועזים כמו שועלים.[7] בעוד מיני הנשר רועשים, צווחים ומעופפים מסביב לפגר, העוזניות השחורות הדוממות יותר ירחיקו אותם עד שהן יהיו מרוצות וישבעו בעצמן.[12][17] סדרת תמונות שצולמו לאחרונה מציגות עוזנייה שחורה התוקפת נשר מקראי בהימלאיה במעוף מסיבות לא ידועות, למרות שהנשר לא נפצע קשה.[28] עוזניות מרבות להציק לעיטי ערבות (Aquila nipalensis), שני המינים נמשכים לאותו טרף ונבלה בזמן החורף באסיה.[29] מעשה חומסנות נדיר ומוצלח על עוזנייה צולם בקוריאה, כאשר עיטם שטלר (Haliaeetus pelagicus) גנב ממנה מזון.[30]

קרובת משפחתה החיה הקרובה אליה ביותר היא ככל הנראה עוזניית הנגב, שצדה טרף חי מדי פעם;[8] בדומה אליה, גם העוזנייה השחורה תועדה צדה גם טרף חי. בעלי-חיים שלפי הדיווחים ניצודו על-ידי עוזניות שחורות כוללים עגלים של יאקים ובקר הבית (Bos primigenius taurus), חזרזירים, טלאים וגורי כלבים (Canis lupus familiaris), שועלים, טלאים של כבשי בר, ובנוסף גם גוזלים ופרחונים של עופות גדולים כמו אווזים, ברבורים ופסיונים, מכרסמים שונים ולעיתים רחוקות גם דו-חיים וזוחלים.[31] מין זה צד גם צבים (שסביר להניח שהעוזניות יהרגו על ידי נשיאה במעוף והפלה על סלעים כדי לחדור לשריון) ולטאות.[14] למרות שרק לעיתים נדירות תועדו עוזניות בציד של פרסתנים, עוזניות שחורות תועדו כשהן עפות נמוך סביב עדרים וניזונים מפרסתני בר שנהרגו לאחרונה, ככל הנראה על ידן. עיקר הציד הוא של טלאים או עגלים טריים, במיוחד חולים. למרות שבדרך כלל הן לא נחשבות כאיום על כבשי בית בריאים, אושרה טריפה נדירה של כבשים בריאים לכאורה.[32] מינים נוספים שמוערך כי הם ניצודים על ידי עוזניות שחורות כוללים כבשים ארגאלים, סאיגות (Saiga tatarica), צבאים מונגולים (Procapra gutturosa) ואנטילופה טיבטית (Pantholops hodgsoni).[33][34][35]

בקוריאה הדרומית תועד מקרה חריג של קניבליזם: שלוש עוזניות שחורות נצפו מצמידות עוזנייה נוספת לקרקע ומנקרות אותה, כשהאחרונה קוראת בכנפיים פרושות ומתהפכת על הקרקע; לאחר 20 דקות, התנועות והקריאות פסקו, ולפחות תשע עוזניות נצפו ניזונות מזו שמתה.[36]

סטטוס ושימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית העוזנייה השחורה הדלדלה ברוב תחום תפוצתה ב-200 השנים האחרונות, בין השאר עקב הרעלות על ידי אכילת פיתיון מורעל שהונח על-מנת להרוג כלבים וטורפים אחרים, ותקני היגיינה גבוהים יותר המפחיתים את כמות הנבלות הזמינות; כרגע המין מסווג במצב שימור של קרוב לסיכון. נשרים מכל המינים, על-אף שאינם מהווים מטרה בפני עצמם להרעלות, עלולים ליפול לירי על-ידי מקומיים. לכידה וציד של עוזניות שחורות נפוצה במיוחד בסין וברוסיה,[14] למרות שלכידה למטרות ציד ספורטיבי ידועה גם בארמניה, וכנראה במדינות אחרות בקווקז.[23] איום גדול אף-יותר על מין חובב שממות זה הוא פיתוח והרס של בתי גידול. קינים, הממוקמים לעיתים די נמוך בעצים, הם קלים יחסית לגישה ולכן היסטורית היו פגיעים על ידי אספני ביצים ועצי הסקה באופן קבוע.[14][16] הירידה הגדולה ביותר נצפתה בחלק המערבי של תחום תפוצתה, עם הכחדה במדינות רבות באירופה (צרפת, איטליה, אוסטריה, פולין, סלובקיה, אלבניה, מולדובה, ורומניה) וכל טווח הרבייה שלה בצפון-מערב אפריקה (מרוקו ואלג'יריה). היא חדלה לקנן בישראל. טורקיה מחזיקה באוכלוסייה השנייה בגודלה של מין זה במערב הפלארקטי. למרות צוואר הבקבוק הדמוגרפי האחרון, אוכלוסייה זו שמרה על רמות מתונות של מגוון גנטי, ללא מבנה גנטי משמעותי המעיד על כך שמדובר במטא-אוכלוסייה אחת המחוברת על ידי פיזור תכוף.[37] לאחרונה, מערכות הגנה והאכלה מכוונות אפשרו התאוששויות מקומיות במספרים, במיוחד בספרד; שם גדלה האוכלוסייה לכ-1,000 זוגות עד 1992 לאחר צניחה מוקדמת יותר לכ-200 זוגות ב-1970. מושבה זו הרחיבה כעת את שטחי הגידול שלה גם לפורטוגל. במקומות אחרים באירופה, מספרים קטנים מאוד אך הולכים וגדלים מקננים בבולגריה וביוון, ותוכנית השבה לטבע מתנהלת בצרפת. מגמות באוכלוסיות הקטנות באוקראינה (קרים) וברוסיה האירופית, ובאוכלוסיות אסייתיות, אינן מתועדות דיין. בברית המועצות לשעבר היא עדיין מאוימת על ידי לכידות בלתי-חוקיות עבור גני חיות, ובטיבט על ידי הרעלות מכרסמים. היא מזדמנת קבועה במספרים קטנים בחורף באזורי החוף של פקיסטן.[8][14][15]

אומדן האוכלוסייה העולמית העדכני ביותר עבור העוזנייה השחורה לפי BirdLife International הוא 7,400–11,400 זוגות, מה שמתרגם בערך לכ-25,200–34,200 פרטים בוגרים (כולל פרטים לא מקננים). אומדן זה מכיל כ-2,900–3,400 זוגות באירופה (2004) וכ-5,500–8,000 זוגות באסיה.[38][39]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עוזנייה שחורה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עוזנייה שחורה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Search the AnAge Database
  3. ^ עזנייה שחורה, Aegypius monachus, באתר פורטל הצפרות הישראלי
  4. ^ Celoria, Francis, ed. (1992). The Metamorphoses of Antoninus Liberalis : a translation with a commentary. London and New York: Routledge. p. 116 (note 60). ISBN 978-0-415-06896-3.
  5. ^ Sibley, Dr. Charles G.; Monroe, Burt L. Jr. (1991). Distribution and Taxonomy of Birds of the World. Yale University Press. ISBN 978-0-300-04969-5.
  6. ^ Alfredo Salvador, Cinereous Vulture (Aegypius monachus), version 2.0, Birds of the World, 2023 doi: 10.2173/bow.cinvul1.02species_shared.bow.project_name
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Eagles, Hawks and Falcons of the World by Leslie Brown & Dean Amadon. The Wellfleet Press (1986), ISBN 978-1555214722.
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Ferguson-Lees, James; Christie, David A. (2001). Raptors of the World. Illustrated by Kim Franklin, David Mead, and Philip Burton. Houghton Mifflin. ISBN 978-0-618-12762-7.
  9. ^ 1 2 Glutz von Blotzheim, U. N., Bauer, K. M., & Bezzel, E. (1980). Handbuch der vögel mitteleuropas. Aula, Wiesbaden.
  10. ^ "Cinereous Vulture – Aegypius monachus : WAZA : World Association of Zoos and Aquariums". WAZA. אורכב מ-המקור ב-2012-01-15. נבדק ב-2013-05-23.
  11. ^ Chandler, K. P. (2013). The distribution and status of cinereous vulture (Aegypius monachus) at Jorbeer, Bikaner, Rajasthan, India: A study of near threatened monk vulture. Research Journal of Animal, Veterinary and Fishery Sciences, 1(1), 17-21.
  12. ^ 1 2 Cinereous Vulture (Aegypius monachus) (אורכב 15.04.2013 ב Archive.today). indianbiodiversity.org
  13. ^ 1 2 Sounds and Vocal Behavior - Cinereous Vulture - Aegypius monachus - Birds of the World, birdsoftheworld.org (באנגלית)
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 del Hoyo, J.; Elliott, A.; Sargatal, J., eds. (1994). Handbook of the Birds of the World. Vol. 2. Barcelona: Lynx Edicions. p. 107. ISBN 84-87334-15-6.
  15. ^ 1 2 Snow, David W.; Perrins, Christopher M. (1998). The Birds of the Western Palearctic (Concise ed.). Oxford University Press. ISBN 0-19-854099-X.
  16. ^ 1 2 Gavashelishvili, A.; McGrady, M. J.; Javakhishvili, Z. (2006). "Planning the conservation of the breeding population of cinereous vultures (Aegypius monachus) in the Republic of Georgia". Oryx. 40 (1): 76–83. doi:10.1017/S0030605306000081.
  17. ^ 1 2 Gavashelishvili, A.; McGrady, M. J. (2006). "Geographic information system-based modelling of vulture response to carcass appearance in the Caucasus". Journal of Zoology. 269 (3): 365–372. doi:10.1111/j.1469-7998.2006.00062.x.
  18. ^ Weber, Roy E.; Hiebl, Inge; Braunitzer, Gerhard (1988). "High Altitude and Hemoglobin Function in the Vultures Gyps rueppellii and Aegypius monachus". Biological Chemistry Hoppe-Seyler. 369 (4): 233–240. doi:10.1515/bchm3.1988.369.1.233. PMID 3401328.
  19. ^ 1 2 Gavashelishvili, A.; McGrady, M.; Ghasabian, M.; Bildstein, K. L. (2012). "Movements and habitat use by immature Cinereous Vultures (Aegypius monachus) from the Caucasus". Bird Study. iFirst (4): 1–14. doi:10.1080/00063657.2012.728194. S2CID 84946546.
  20. ^ עוזניה שחורה, באתר תצפית סיורי צפרות
  21. ^ מערכת תצפית חדשה על קיני הנשרים בשמורת טבע גמלא-רשות הטבע והגנים
  22. ^ 1 2 Cinereous Vulture Fact Sheet (אורכב 09.02.2014 בארכיון Wayback Machine). Lincoln Park Zoo
  23. ^ 1 2 "Eurasian Black Vulture in Armenia". Armenian Bird Census. Armenian Bird Census, TSE NGO. נבדק ב-11 בנובמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Reading, R. P.; Amgalanbaatar, S.; Kenny, D. & Dashdemberel, B. (2005). "Cinereous Vulture nesting ecology in Ikh Nartyn Chuluu Nature Reserve, Mongolia". Mongolian Journal of Biological Sciences. 3 (1): 13–19. doi:10.22353/mjbs.2005.02.02.
  25. ^ Clark, H. O.; Murdoch Jr, J. D.; Newman, D. P. & Sillero-Zubiri, C. (2009). "Vulpes corsac (Carnivora: Canidae)". Mammalian Species. 832: 1–8. doi:10.1644/832.1.
  26. ^ Costillo, E.; Corbacho, C.; Morán, R. & Villegas, A. (2007). "The diet of the black vulture Aegypius monachus in response to environmental changes in Extremadura (1970–2000)" (PDF). Ardeola. 54 (2): 197–204.
  27. ^ Yamaç, E., & Günyel, E. (2010). Diet of the Eurasian Black Vulture, Aegypius monachus Linnaeus, 1766, in Turkey and implications for its conservation: (Aves: Falconiformes). Zoology in the Middle East, 51(1), 15–22.
  28. ^ "Pounce- Cinereous Vulture attacks Himalayan Griffon- Two". Flickr. נבדק ב-2013-05-23.
  29. ^ Tingay, R. E.; Sureda, N. & Gilbert, M. (2008). "Steppe Eagle (Aquila nipalensis) Foraging Behavior in Mongolia: A Combined Use of Diversionary and Covert Ambush Tactics". Journal of Raptor Research. 42 (2): 155–156. doi:10.3356/JRR-07-52.1. S2CID 84630689.
  30. ^ "Birds Korea- Bird News January 2006". Birds Korea. נבדק ב-2013-05-22.
  31. ^ Xiao-Ti, Y. (1991). "Distribution and status of the Cinereous Vulture Aegypius monachus in China" (PDF). Birds of Prey. 4: 51–56.
  32. ^ Richford, A. S. (1976). "Black Vultures in Mallorca". Oryx. 13 (4): 383–386. doi:10.1017/S0030605300014125.
  33. ^ Fedosenko, Alexander K.; Blank, David A. (2005). "Ovis ammon" (PDF). Mammalian Species. 773: 1–15. doi:10.1644/1545-1410(2005)773[0001:oa]2.0.co;2. S2CID 198969231.
  34. ^ Olson, K. A.; Fuller, T. K.; Schaller, G. B.; Lhagvasuren, B. & Odonkhuu, D. (2005). "Reproduction, neonatal weights, and first‐year survival of Mongolian gazelles (Procapra gutturosa)" (PDF). Journal of Zoology. 265 (3): 227–233. doi:10.1017/S0952836904006284. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-07-04. נבדק ב-2014-09-01.
  35. ^ Buuveibaatar, B.; Young, J. K.; Berger, J.; Fine, A. E.; Lkhagvasuren, B.; Zahler, P. & Fuller, T. K. (2013). "Factors affecting survival and cause-specific mortality of saiga calves in Mongolia" (PDF). Journal of Mammalogy. 94 (1): 127–136. doi:10.1644/11-MAMM-A-077.1.
  36. ^ Seung Gu Kang, The Cinereous Vulture, Aegypius monachus: Cannibalism in its Wintering Ground, Korean Journal of Environment and Ecology 32, 2018-06-30, עמ' 256–260 doi: 10.13047/kjee.2018.32.3.256
  37. ^ Çakmak, E.; Pekşen, C.A.; Kİrazli, C.; Yamaç, E.; Bensch, S.; Bİlgİn, C.C. (2019). "Genetic diversity is retained in a bottlenecked Cinereous Vulture population in Turkey". Ibis. 161 (4): 793–805. doi:10.1111/ibi.12685. S2CID 92401817.
  38. ^ "FLYWAY ACTION PLAN FOR THE CONSERVATION OF THE CINEREOUS VULTURE" (PDF). Cms.int. נבדק ב-2021-08-22.
  39. ^ Cinereous Vulture, Aegypius monachus, BirdLife International


נשרי העולם הישן
עוזנייה שחורה (סוג ומין יחיד) עוזנייה שחורה
נשר נשר מקראי • נשר דרומי • נשר הודי • נשר אפריקני • נשר ההימלאיה • נשר בנגלי • נשר הכף • נשר צר-מקור
נשר לבן-ראש (סוג ומין יחיד) נשר לבן-ראש
עוזניית הנגב (סוג ומין יחיד) עוזניית הנגב
נשר אדום-ראש (סוג ומין יחיד) נשר אדום-ראש
פרס (סוג ומין יחיד) פרס
נשר הדקלים (סוג ומין יחיד) נשר הדקלים
נשר אפור-כיפה (סוג ומין יחיד) נשר אפור-כיפה
רחם (סוג ומין יחיד) רחם
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עוזנייה_שחורה&oldid=39603076"